העברית שלנו
העברית היא שפה עתיקה בת- 3000, שייכת
למשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, כמו הערבית אחותה, העברית התפתחה מהשפה השמית. עברית
היא "לשונו של עבר" המוזכר במקרא כאב הקדמון של עמי האזור, ביניהם גם של
עם ישראל. המקרא מספר כי "שם" היה אבי סבו של "עבר". מכאן אנו
יכולים להבין את הקשר בין השמית, שהייתה שפתו של "שם" האב הקדמון, לבין
העברית שנחשבת לשפתו של "עבר". ספר בראשית מכנה את אברהם אבינו
כ"אברהם העברי", ובני בניו של אברהם, שנים עשר שבטי ישראל נקראים בשם
"העבריים". מניחים כי כינוי זה בא מכיוון שהעברית הייתה שפתם של היהודים
ושל השומרונים באותה תקופה. לפי המקרא מוצאם היה מקבוצה אתנית במזרח הקדום שעברו
את נהר הירדן והתנחלו בארץ ישראל.
ייחודה של העברית שהיא מחברת בין עבר עמנו לבינינו כיום. היחידה מבין כל השפות
העתיקות ששרדה, והיא מדוברת וחיה עד ימינו אנו.
הסופר רן לוי, מגיש הפודקאסטים
"עושים הסטוריה" מיטיב לתאר תופעה מופלאה ומרגשת זו. באחת התוכניות שלו
סיפר רן על חווייה מיוחדת במינה שהייתה לו בשעה שביקר באגף הארכאולוגיה של מוזאון
ישראל, ואלו דבריו: "… למרות אלפיים השנים שהפרידו בינינו, יכולתי לקרוא
ולהבין את הכתוב על המצבות: השמות והמקומות נכתבו בעברית ארכאית ומיושנת ולעתים
באיות שונה במעט מזה שמוכר לנו כיום – אך אף על פי כן אפשר היה לפענח את תוכן
המצבות ללא מאמץ. העובדה שהייתי מסוגל לקרוא את הכתובות שעל המצבות חיברה אותי,
מבחינה רגשית, אל האלמונים שכתבו אותן לפני אלפיים שנה. השפה המשותפת הייתה מעין
'גשר' רגשי שקישר ביני לבין אבותיי הקדומים… החוויה הזו הזכירה לי עד כמה באמת
עתיקה היא העברית, ועד כמה מרתקת ומדהימה העובדה שאנו מדברים בה כיום, אלפי שנים
לאחר שהופיעה לראשונה…" רן מספר כי שורשיה של העברית נמצאים במסופוטמיה, האזור
שבו שוכנות כיום אירן ועירק ובו נולד הכתב הראשון. היה זה כתב ציורים מורכב
ומסורבל. עם הזמן התפתח ממנו כתב היתדות שתרגם את מאות הסימונים והצורות לקווים
קצרים. אך עדיין נדרש לא מעט מאמץ לפענח באופן נכון ומדוייק את הכתוב. רן מספר כי
צעד משמעותי בהתפתחות הכתב אירע בסביבות שנת 1500 לפני הספירה, מדובר במהלך שפישט
וזיקק את כתב החרטומים המצרי לעשרים ושתים אותיות בלבד. כך נולד הכתב הכנעני העתיק
שקסם לסוחרים הפיניקים ובזכותם התפשט בכל רחבי המזרח התיכון.
כאלף שנים לפני הספירה אומץ כתב יד זה
על ידי אבותינו "העבריים". בארץ ישראל הפכה הפיניקית לדיאלקט מקומי
שכונה אז בשם "שפת כנען" או "יהודית", והיום קרוי בשם
"עברית מקראית". גם בעברית שלנו כיום נוכל למצוא את הקשר אל הפיניקית
העתיקה דרך עשרים ושתיים האותיות, מהן נוצרו שורשי משפחות המילים. במשך כארבע מאות
שנה דיברו וכתבו בני ישראל בעברית מקראית, עד למרד אשור בשנת 726 לפנה"ס,
שבתגובה לו הגלו האשורים אלפי יהודים מארץ ישראל ופיזרו אותם ברחבי הממלכה הגדולה.
לגלות אשור הייתה השפעה הרסנית על השפה העברית מכיוון שהיהודים שגלו התבוללו
והפסיקו לדבר עברית. כמאה שנה לאחר מרד ממלכת ישראל באשור, מרדו בני ממלכת יהודה
באימפרייה הבבלית שהחליפה את קודמתה. שרשרת מרידות וכיבוש ירושלים, בירת הממלכה,
על ידי בבל, הביאו בסופו של תהליך לחורבן הבית הראשון ולגלות בבל המפורסמת. חורבן
בית ראשון וגלות בבל, סימנו את סופה של המדינה העצמאית היהודית בארץ ישראל. גם
העברית שלנו נאלצה לשלם אז מחיר כבד. השפה פסקה להיות שפה דבורה וחיה.
בשעה שהיהודים הגולים פסקו לדבר עברית,
אל הארץ הגיעו תושבים חדשים שהתיישבו בשומרון ונקראו בשם "השומרונים".
הם אימצו את שפת המקום ומנהגיו, המשיכו לכתוב ולדבר בעברית המקראית גם לאחר חורבן
בית ראשון ושני. לעומתם היהודים הושפעו יותר ויותר מן הארמית, השפה חדרה אל שפתם
המדוברת וכתב היד הארמי תפס את מקומו של הכתב העברי המקראי בקרב היהודים. לאחר
חורבן הבית השני פסקה העברית כמעט באופן מלא להיות שפת הדיבור היום יומית של
היהודים. אלפיים שנות גלות גרמו לעברית שתהפוך "לשון קודש" כתובה. כמעט
כל יהודי למד בילדותו לקרוא ולכתוב א'-ב' בחדר. אך השפה שימשה לתפילות ופיוטים
ופסקה להיות שפה חיה ומדוברת ביום-יום. רן לוי אומר: " כה רדומה וזנוחה הייתה
העברית עד שאפילו חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, לא האמין שאי פעם תשוב לחיים –
אפילו לא במדינת היהודים שפרחה בדמיונו. "מי מאיתנו יודע עברית במידה
מספקת?" שאל הרצל בספרו 'מדינת היהודים': "אפילו כדי לבקש בשפה זו כרטיס
לרכבת?…"
מי היה מאמין שהעברית הרדומה תקום
לתחייה ותחזור לחיים אחרי שנים כה רבות וארוכות? הראשונים שתרמו לכך היו יהודים
יקרים כמו משה מנדלסון, דוד פרידלנדר, ישראל יעקובסון ואחרים, חברי תנועת ההשכלה.
הם רצו שהיהודים יצאו מן "הגטו היהודי", יפסיקו ללמוד גמרא ויחליפו את
הלבוש המסורתי שלהם בבגדים מודרניים.
את סיפורי התנ"ך והמקרא החליפו סופרי תנועת ההשכלה ומשורריה בסיפורים ובשירים
מודרניים, שנכתבו בעברית. בכך הם הוכיחו שניתן לעשות בעברית שימוש גם ביצירות
שנכתבו בהווה ולא רק בספרי הקודש.
תנופה משמעותית קיבלה החייאת העברית בשלהי
המאה ה-19, בעקבות עליית התנועה הציונית ותחילת ההתיישבות בארץ ישראל. היה זה
אליעזר בן-יהודה, אבי העברית החדשה, שטען כי בארץ האבות יש לדבר בשפת האבות.
בן-יהודה פעל במספר רב של תחומים כדי לקדם את הדיבור העברי בארץ ישראל. בביתו הוא
הקפיד לדבר רק עברית עם בני משפחתו. כדי שבנו יוכל לשחק ולומר את אשר על לבו התחיל
בן-יהודה להמציא מילים חדשות בעברית. למשל: כדור, בובה, גלידה, אופניים, כפפות,
כובע. בספר הזיכרונות שכתב על אותם ימים הוא כתב כי גם בבתים בהם ההורים דיברו
עברית עם הילדים, ולמרות שהיה בהם מקום גם לשפות אחרות, הילדים דיברו עברית.
בן-יהודה האמין שגם בגני ילדים ובבתי-הספר צריך לדבר עברית וללמד "עברית
בעברית".
לשיטת הוראה של ממש פיתח דרך זו יצחק
אפשטיין, תלמידו של ליליינבלום הציוני, מורה ומחנך בכל נימי נפשו. כבר בשנת 1891
ניהל בית-ספר לבנות בצפת על טהרת העברית. עקרונות שיטתו היוו בסיס לעקרונות החינוך
בארץ עד לשנות ה-50 והשפיעו גם על שיטת ההוראה הנהוגה באולפנים לעברית כיום, נכללת
בזאת אף שיטת "המפתחות" שלנו באולפן עדי, ששאבה השראה רבה מעקרונות "העברית
בעברית" של אפשטיין וחבריו. הקווים המנחים של דרכו: לימוד טבעי הקרוב לאופן
שבו נלמדת שפת אם; שיתוף כל החושים; לימוד על דרך האינדוקציה – מהפרט לכלל; הוראה
מדורגת בהיבטים מגוונים: קל מול כבד, קרוב מול רחוק, מוכר מול בלתי מוכר; התבססות
על תחומי העניין של הילד; קרוב עם הסביבה הטבעית; שילוב שירה ומשחק; שימוש בשפה
ככלי לאומי לחידוש ההתיישבות בארץ.
למפעל "החייאת העברית" של
בן-יהודה וחבריו, בצד התומכים קמו גם לא מעט מתנגדים. לכל אורך העשור הראשון של
המאה העשרים הלכה וגברה המתיחות בין החלוצים שרצו להחיות את העברית, ובין תושבי
הארץ בני הדור הישן שהעדיפו לשמור על שפות האם שלהם. המתיחות הגיעה לשיאה ב-1913.
ב"מלחמת השפות" לקחו חלק אוהבי התרבות והשפה העברית שראו בשפה נדבך
משמעותי במפעל הציוני ששם לו למטרה לבנות מדינה יהודית עצמאית, ששפת אזרחיה בכל
תחומי החיים של הפרט והחברה היא עברית. הריב התלקח ביום ה-26.10.1913 בעקבות החלטת
חברת "עזרה" היהודית-גרמנית, שתמכה וקידמה הקמת מוסדות לימוד בארץ,
להנהיג את הגרמנית כשפת הוראה. המורים בארץ הקימו תנועת מחאה גדולה והצהירו שלא
ילמדו בבתי הספר שבהם שפת ההוראה גרמנית. התלמידים הכריזו על שביתה ונטשו את ספסל
הלימודים. הדרישה הייתה עקרונית וגורפת: העברית היא השפה שבה יש ללמד וללמוד בבתי
הספר היהודיים בארץ! במאמרו "מלחמת השפות" מציין אתר הספרייה הלאומית כי
בני הישוב החדש בארץ ראו בהחלטה זו הורדת קרנה של העברית. במאבק נגדה השתתפו
תלמידי בתי-הספר העבריים ובוגריהם, מורים, סופרים, משכילים ונציגי ציבור שונים מכל
שורות החברה בישוב. אשכנזים וספרדים, עירוניים ואיכרים, פועלים ובורגנים, מפלגות
וארגונים. גם סופרים ועיתונאים עבריים במזרח אירופה תמכו במאבק. בתוך זמן קצר קמו
בכל רחבי הארץ בתי ספר חדשים שבהם לימדו רק בעברית.
בחודשיים האחרונים של שנת 1913 הוקמו
שלושה מוסדות לימוד חדשים על טהרת העברית. בחודש דצמבר כאיש אחד, תלמידים ומורים
עזבו ביפו מוסד לימודי של חברת "עזרה" והקימו במקומו בית-ספר עברי-עצמאי
חדש. בעקבותיהם הוקמו בחיפה "בית-הספר הריאלי העברי הראשון" ובירושלים
"בית המדרש העברי למורים". שנת 1914 הביאה את הניצחון לעברית החדשה!
ב-22.2.1914 החליט הקורטוריון של הטכניון כי שפת ההוראה בו תהיה עברית. מעמדה של
העברית בארץ התחזק מאוד, ובין השאר היא זכתה להכרת השלטונו העות'מאניים כשפת הוראה
רשמית. כיום העברית שלנו היא שפה עשירה ומגוונת. יש בה מילים בשפע לכל דבר כמעט.
היום אנחנו יכולים לקנות תותים בעברית או כרטיסים לרכבת. כמו גם לשחק כדורגל,
לצפות בטלוויזיה, ולהאזין להרצאה. ניתן לדמות אותה לעוגת שכבות טעימה, שמרכיבים
אותה שורשי העברית העתיקים המעורבבים יחד עם מילים חדשות שהתווספו לה ומתווספות
ללא הרף מדי יום ביומו. לשון המקרא, לשון חז"ל ולשון ימי הביניים יחד עם
מילים עבריות חדשות, מילים לועזיות שנכנסו משפות זרות, ומילים וביטויים מהסלנג.
הכל יחד מרגיש כמו חגיגה אחת גדולה. ואכן, מדי שנה ביום כ"ב בטבת, תאריך
לידתו של מחיה השפה אליעזר בן-יהודה, אנו מציינים וחוגגים באהבה את "יום השפה
העברית". לזכרו של בן-יהודה ולכבודה של העברית כתבתי את הסיפור על "יער
העברית". בחרתי לסיים עם קטע מתוכו:
"…צמח לו היער אלפיים שנה ויותר.
עצים רבים היו ביער, גבוהים ונמוכים, עבים היו הם וגם דקים. פירות העצים כמו דבש
היו מתוקים. מן השורשים צמחו עצי מילים, מילים רבות כמו עלים צמחו בין העצים.
מילים שידעו לספר על "השורש הראשון" של המשפחה העברית. היו שם מילים
שזכרו את אנשי המקום, דוברי השפה העברית. עצוב היה היער, ועצובים היו העצים.
"אין לנו עתיד, רק שורשים יש לנו ואין פירות חדשים ".בכו העצים לילה
ויום, בכתה איתם האדמה הטובה. חיכתה וחיכתה עד יבוא יום. עד שיום בהיר אחד, בצעד
קל וביד אוהבת, אל היער נכנס בחור צעיר בשם אליעזר. שורשים לאסוף אל העיר החדשה.
ימים עברו, וגם שנים. השורשים של אליעזר הפכו למילים. מילים שמילאו את העיר
העברית, מילים שהגיעו אל כל המקומות של הארץ. מילים שהגיעו אל בתי האנשים, התחברו
למשפטים והתחילו לדבר. משפחות משפחות יצאו אל היער. רצו לנטוע עצים חדשים באדמה
העברית העתיקה…" (קטע מתוך סיפור "יער העברית" מאת: עדי ברגר רם)